הגדרת דיני נזיקין
אחריות משפטית מכוח הדין, המחייבת אדם להעניק סעד למשנהו כתוצאה מהפרת החובה, שנקבעה באותו הדין.
בפירוק לגורמים ההיבטים של דיני הנזיקין הם אלה
- מדובר באחריות משפטית – אין המדובר כאן בעולם המוסר בו אב חייב לילדיו על דרך המוסר, אלא באחריות משפטית.
- אחריות מכוח דין – למשל בדיני חוזים, האחריות תהיה מכוח הסכם ואילו כאן בדיני הנזיקין האחריות היא מכוח הדין, כלומר החוק הוא שמקים את האחריות. להסכמה שלנו באופן ישיר, אין משמעות.
- מחייבת אדם להעניק סעד למשנהו – דיני הנזיקין מחייבים שיהיה סעד. ונשאל כעת מהו הסעד הזכאי לו הניזוק מן המזיק? אם היינו מדברים על דיני הקניין למשל – שם מדברים במושגים של זכויות, המטרה הסופית היא לקבל זכות מסוימת.
בנזיקין לעומת זאת – המטרה הסופית, היא להגיע לסעד שאותו אני דורש, כאשר הזכות היא רק בדרך להשיג את הסעד ולא המטרה עצמה. הסעד כאן ינבע מהפרת החובה, כאשר ההפרה עשויה להצמיח סעדים.
המילה המרכזית במאמר, שתחזור לכל אורכו היא : עוולה. עוולה בנזיקין מקבילה לעוולה הפלילית.
עוולה – עוולה, הינה רשימה של יסודות, לרוב מצטברים, אשר בהתקיימם יהא המזיק אחראי כלפי הניזוק, (הנתבע יצטרך להעניק סעד לתובע).
מטרות דיני הנזיקין
השבת המצב לקדמותו
והי המטרה הבולטת מכולן. אדם ביצע עוולה כלפי מישהו אחר, תובעים ממנו סעד, אשר באמצעותו למעשה רוצים להשיב את המצב לקדמותו. למשל, הייתה תאונה ופגעת לי בדלת המכונית, נבדוק כמה שווה דלת ואז נרצה לשפות את הנפגע בסכום אשר כביכול יחזיר את המצב לקדמותו (הפסדתי אלף ש"ח מהפגיעה, ישלם לי את הסכום והחזרנו את המצב לקדמותו). בשים לב, שישנם מצבים בהם, לא ניתן להחזיר את המצב לקדמותו ואז יהיו חלופות אחרות. למשל, ידו של אדם התרסקה בתאונה, לא נוכל להחזיר מצב לקדמותו, היד תישאר פגועה מההתרסקות גם לאחר ההחלמה כביכול, ומכאן המסקנה, כי לא ניתן להחזיר מצב לקדמותו בניזקי גוף.
כיס עמוק
המטרה היא להגיע לכיס העמוק, כשהכוונה היא לגורם הכלכלי, שיש ביכולתו "לעמוד" בחובת הפיצויים. בדיני הנזיקין, לעיתים חשוב לבדוק מיהו הגורם שיכול לעמוד בסכום אותו אנו תובעים, כאשר הגורמים המרכזיים שיכולים להיות הם : חברות הביטוח, המדינה, תאגידים גדולים. למשל, אחריות של מעביד. עובד שביצע עוולה כנגד צד ג', מוודאים שהעובד ביצע עבירה כלפי החוק ואומרים למעביד, תישא בנזקים ותשלם. המעביד יבוא ויטען, אני לא עשיתי דבר וחצי דבר, אם כן מדוע שאשלם? המחוקק בא ואומר, זה לא משנה לי מי עשה בפועל את העבירה, אני מטיל את האחריות על המעביד, אחרת הנפגע לא "יראה" כסף.
פיזור הנזק
הרעיון המתמטי פשוט והוא אומר שבמקום שאחד יישא בכלל הנזק, נחיל את הנזק על עשרה אנשים. במקום שאחד יצטרך לשלם מיליון ₪ לבד מכיסו, עשרה יחויבו בכך, אזי הסכום מתחלק בין כמה חברים ופוחת משמעותית.
איך מפזרים נזקים? כמה מנגנונים קיימים
- מנגנון מס – מטיל את האחריות על המדינה והיא למעשה תעלה מיסים לכלל התושבים. למשל מעלה לכל תושב מס בשקל אחד, היא תרוויח את המיליונים הדרושים לה, כשהנזק מפוזר לכלל האוכלוסייה. (מל"ל למשל).
- ביטוח – במקום שאותו אדם יחיד שחייב ישלם, מפזרים את הנזק, כך שחברת הביטוח היא שתשלם וזה מהפרמיות של כלל המבוטחים.
- הרתעה – דיני הנזיקין, שואפים בין היתר גם ליצור הרתעה. מטרה קלאסית היא להרתיע אנשים שלא לבצע עוולות, בכך האדם יחשוב ויבחן את פעולותיו טרם יעשה אותם.
לפני כ – 4 עשורים, החלו לדבר על מושג שנקרא "הרתעה יעילה" – כלומר אני רוצה להרתיע עד נקודה מסוימת אך לא מעבר אליה. למשל, רופא – ברור שארצה להטיל עליו אחריות וזאת על מנת שלא יזלזל בחולה\בחיי אדם, אולם יחד עם זאת אינני רוצה להטיל אחריות כבדה מידיי, שאחרת אנשים לא ירצו להיות רופאים ובכך אני חוטא למטרה למעשה.
בפס"ד סבג נגד אמסלם : נידונה סוגיית ההרתעה היעילה – בית המשפט אמר למפעיל פארק המים, אם אתה לא מסוגל לאבטח ולהבטיח את הפעילות שלך ב- 100%, אל תפתח פארק מים.
לרופא, לא ניתן להגיד בוא תבטיח לי 100% אחרת אל תהיה רופא.
- ענישה – פעמים רבות ניתן לשמוע כסלנג את הביטוי "מגיע לו" שישלם. בתי המשפט בורחים מביטויים מאיין אלה בכל הנוגע לדיני הנזיקין. בית המשפט אומר, כאן אני דן בענייני נזיקין ולא בדיני עונשין, ולכן כאן אין ענישה, האדם ישלם במדויק בגין הנזק שגרם וזה אינו תשלום שמהווה עונש.
אולם ישנם חריגים לכך – למשל, דיני לשון הרע, שהם ענף בתוך דיני הנזיקין; הוא תחום חריג שבו הדין יהווה ענישה. אדם יחויב לפצות את חברו ואף אם לא הוכח שנגרם לו נזק, המחוקק ובית המשפט מבקשים למנוע מאדם להתבטא כנגד חברו באופן שאינו ראוי בפרהסיה ועל כן נקבע שגם ללא נזק יהיו פיצויים והם מהווים עונש כחריג לדיני הנזיקין.
- צמצום הוצאות מנהליות – הכוונה היא לצמצום כל אותן הוצאות שאינן תורמות להשבת המצב לקדמותו. למשל, שכר טרחת עורך דין.
איך מצמצמים הוצאות
- להפוך את הדין להיות פשוט: אם קבע המחוקק כי בתאונות דרכים לא משנה מי אשם, ונקבע מראש כי הנהג הפוגע צריך לשלם, אזי אין כל צורך לבזבז זמן יקר לברר מי אשם בתאונה. ואם צמצמתי את הזמן הדיוני, צמצמתי בהוצאות. ובהרחבה: בתאונה בה ישנן נפגעים בניזקי גוף, לא בודקים מי אשם, אם גרמת נזק, אתה תשלם עליו (אף אם הנפגע קפץ לך לכביש ואין לך כל אשמה- אתה תשלם).
- הסרת אחריות: או במילים אחרות, אין אחריות בסוגיה הזו. כלומר, ישנן סוגיות שמראש נקבע, לא חשוב מה נעשה ואיך התנהג האדם, לא ניתן להטיל עליו אחריות. למשל, אדם לא יכול לתבוע עו"ד שייצג את הצד שכנגדו, או למאהב אין אחריות לנזקים שגרם כביכול, לבעלה של האישה הבוגדת עמו, כך קובעת הפסיקה.
- צדק – אחת המטרות הגדולות במשפט בעניין דיני הנזיקין היא להשיג צדק. מהו צדק? צדק בהקשר של דיני הנזיקין יכול לבוא בשלושה כובעים.
- צדק מתגמל – צדק מתגמל מעמיד בראש מעיינו דווקא את המזיק, הוא אומר למעשה, אדם שסטה מן הנדרש ממנו ועשה מעשה שאינו תקין, מגיע לו שיישא בתוצאות. כלומר, מתמקד במזיק.
- צדק חלוקתי – לאחר ההסבר על ההתנגשות בין צדק מתגמל לבין צדק מתקן, אפשר להכניס את הצדק החלוקתי, שלמעשה מגיע בדיוק "מעליהם", כלומר ישנו הצדק החלוקתי אשר בא ונותן "סקירה מלמעלה" על המקרה ורוצה לבדוק מה עדיף מבניהם מההיבט של החברה כולה. צדק חלוקתי יבדוק מה עדיף במקרה הזה כשהתוצאה החברתית עדיפה וחשובה יותר מהמזיק והניזוק הבודדים. למשל, עניין השפעה על ביטוח – אם ביטוח ישלם הרבה נזקים באותה שנה הוא יעלה את הפרמיה לכלל הלקוחות.
- צדק מתקן – הצדק המתקן בתפיסת עולמו מתמקד בניזוק, כלומר בודק, איך ניתן להשיג צדק עבור הניזוק וזה בדיוק מה שדברנו קודם "השבת המצב לקדמותו". אדם שניזוק, ומצבו כעת פחות טוב מבעבר יהיה צודק לפצות אותו ע"י מי שאחראי לכך שמצבו הורע.
מטרות דיני הנזיקין
השבת המצב לקדמותו
והי המטרה הבולטת מכולן. אדם ביצע עוולה כלפי מישהו אחר, תובעים ממנו סעד, אשר באמצעותו למעשה רוצים להשיב את המצב לקדמותו. למשל, הייתה תאונה ופגעת לי בדלת המכונית, נבדוק כמה שווה דלת ואז נרצה לשפות את הנפגע בסכום אשר כביכול יחזיר את המצב לקדמותו (הפסדתי אלף ש"ח מהפגיעה, ישלם לי את הסכום והחזרנו את המצב לקדמותו). בשים לב, שישנם מצבים בהם, לא ניתן להחזיר את המצב לקדמותו ואז יהיו חלופות אחרות. למשל, ידו של אדם התרסקה בתאונה, לא נוכל להחזיר מצב לקדמותו, היד תישאר פגועה מההתרסקות גם לאחר ההחלמה כביכול, ומכאן המסקנה, כי לא ניתן להחזיר מצב לקדמותו בניזקי גוף.
כיס עמוק
המטרה היא להגיע לכיס העמוק, כשהכוונה היא לגורם הכלכלי, שיש ביכולתו "לעמוד" בחובת הפיצויים. בדיני הנזיקין, לעיתים חשוב לבדוק מיהו הגורם שיכול לעמוד בסכום אותו אנו תובעים, כאשר הגורמים המרכזיים שיכולים להיות הם : חברות הביטוח, המדינה, תאגידים גדולים. למשל, אחריות של מעביד. עובד שביצע עוולה כנגד צד ג', מוודאים שהעובד ביצע עבירה כלפי החוק ואומרים למעביד, תישא בנזקים ותשלם. המעביד יבוא ויטען, אני לא עשיתי דבר וחצי דבר, אם כן מדוע שאשלם? המחוקק בא ואומר, זה לא משנה לי מי עשה בפועל את העבירה, אני מטיל את האחריות על המעביד, אחרת הנפגע לא "יראה" כסף.
פיזור הנזק
הרעיון המתמטי פשוט והוא אומר שבמקום שאחד יישא בכלל הנזק, נחיל את הנזק על עשרה אנשים. במקום שאחד יצטרך לשלם מיליון ₪ לבד מכיסו, עשרה יחויבו בכך, אזי הסכום מתחלק בין כמה חברים ופוחת משמעותית.
איך מפזרים נזקים? כמה מנגנונים קיימים
- מנגנון מס – מטיל את האחריות על המדינה והיא למעשה תעלה מיסים לכלל התושבים. למשל מעלה לכל תושב מס בשקל אחד, היא תרוויח את המיליונים הדרושים לה, כשהנזק מפוזר לכלל האוכלוסייה. (מל"ל למשל).
- ביטוח – במקום שאותו אדם יחיד שחייב ישלם, מפזרים את הנזק, כך שחברת הביטוח היא שתשלם וזה מהפרמיות של כלל המבוטחים.
- הרתעה – דיני הנזיקין, שואפים בין היתר גם ליצור הרתעה. מטרה קלאסית היא להרתיע אנשים שלא לבצע עוולות, בכך האדם יחשוב ויבחן את פעולותיו טרם יעשה אותם.
לפני כ – 4 עשורים, החלו לדבר על מושג שנקרא "הרתעה יעילה" – כלומר אני רוצה להרתיע עד נקודה מסוימת אך לא מעבר אליה. למשל, רופא – ברור שארצה להטיל עליו אחריות וזאת על מנת שלא יזלזל בחולה\בחיי אדם, אולם יחד עם זאת אינני רוצה להטיל אחריות כבדה מידיי, שאחרת אנשים לא ירצו להיות רופאים ובכך אני חוטא למטרה למעשה.
בפס"ד סבג נגד אמסלם : נידונה סוגיית ההרתעה היעילה – בית המשפט אמר למפעיל פארק המים, אם אתה לא מסוגל לאבטח ולהבטיח את הפעילות שלך ב- 100%, אל תפתח פארק מים.
לרופא, לא ניתן להגיד בוא תבטיח לי 100% אחרת אל תהיה רופא.
- ענישה – פעמים רבות ניתן לשמוע כסלנג את הביטוי "מגיע לו" שישלם. בתי המשפט בורחים מביטויים מאיין אלה בכל הנוגע לדיני הנזיקין. בית המשפט אומר, כאן אני דן בענייני נזיקין ולא בדיני עונשין, ולכן כאן אין ענישה, האדם ישלם במדויק בגין הנזק שגרם וזה אינו תשלום שמהווה עונש.
אולם ישנם חריגים לכך – למשל, דיני לשון הרע, שהם ענף בתוך דיני הנזיקין; הוא תחום חריג שבו הדין יהווה ענישה. אדם יחויב לפצות את חברו ואף אם לא הוכח שנגרם לו נזק, המחוקק ובית המשפט מבקשים למנוע מאדם להתבטא כנגד חברו באופן שאינו ראוי בפרהסיה ועל כן נקבע שגם ללא נזק יהיו פיצויים והם מהווים עונש כחריג לדיני הנזיקין.
- צמצום הוצאות מנהליות – הכוונה היא לצמצום כל אותן הוצאות שאינן תורמות להשבת המצב לקדמותו. למשל, שכר טרחת עורך דין.
איך מצמצמים הוצאות
- להפוך את הדין להיות פשוט: אם קבע המחוקק כי בתאונות דרכים לא משנה מי אשם, ונקבע מראש כי הנהג הפוגע צריך לשלם, אזי אין כל צורך לבזבז זמן יקר לברר מי אשם בתאונה. ואם צמצמתי את הזמן הדיוני, צמצמתי בהוצאות. ובהרחבה: בתאונה בה ישנן נפגעים בניזקי גוף, לא בודקים מי אשם, אם גרמת נזק, אתה תשלם עליו (אף אם הנפגע קפץ לך לכביש ואין לך כל אשמה- אתה תשלם).
- הסרת אחריות: או במילים אחרות, אין אחריות בסוגיה הזו. כלומר, ישנן סוגיות שמראש נקבע, לא חשוב מה נעשה ואיך התנהג האדם, לא ניתן להטיל עליו אחריות. למשל, אדם לא יכול לתבוע עו"ד שייצג את הצד שכנגדו, או למאהב אין אחריות לנזקים שגרם כביכול, לבעלה של האישה הבוגדת עמו, כך קובעת הפסיקה.
- צדק – אחת המטרות הגדולות במשפט בעניין דיני הנזיקין היא להשיג צדק. מהו צדק? צדק בהקשר של דיני הנזיקין יכול לבוא בשלושה כובעים:
- צדק מתקן – הצדק המתקן בתפיסת עולמו מתמקד בניזוק, כלומר בודק, איך ניתן להשיג צדק עבור הניזוק וזה בדיוק מה שדברנו קודם "השבת המצב לקדמותו". אדם שניזוק, ומצבו כעת פחות טוב מבעבר יהיה צודק לפצות אותו ע"י מי שאחראי לכך שמצבו הורע.
- צדק מתגמל – צדק מתגמל מעמיד בראש מעיינו דווקא את המזיק, הוא אומר למעשה, אדם שסטה מן הנדרש ממנו ועשה מעשה שאינו תקין, מגיע לו שיישא בתוצאות. כלומר, מתמקד במזיק.
- הרבה פעמים צדק מתקן וצדק מתגמל נפגשים ביניהם. למשל תאונה שאין איש אשם בה. אם נתמקד בצדק מתקן; כביכול נצטרך כאן לומר שרוצים לתגמל את הניזוק ולהתמקד בו, אולם מדוע לעשות כך? הרי הצד השני איננו אשם כלל. ואם נתמקד בצדק המתגמל; אין אדם שסטה מהדרך ואשם, אז את מי נחייב בתוצאות בדיוק?
זהו מצב שיכול לקרות בדיני הנזיקין וכאן נצטרך לקבל החלטה את מי להעדיף ולעיתים תהיה העדפה לצדק מתקן, על פני צדק מתגמל ולהפך. למשל, בתאונות דרכים ברור שיהיה צורך להתמקד בזה שניזוק ולתגמל אותו (נפגע שחייב כסף לטיפולים, למחייה וכו, יהיה יותר הגיוני להתמקד בו, משום שנשיג פיזור הנזק והביטוח ישלם, וגם הוא לא יהפוך נטל על החברה והמדינה תצטרך לדאוג לו על חשבון הקופה הציבורית). או למשל רופא שעשה ניתוח לחולה, עשה ככל יכולתו והכול לפי הכללים במדויק, אולם למצער הניתוח נכשל, אני לא ארצה לחייב אותו ולהטיל עליו אחריות נזיקית, שאחרת חטאתי למטרה ואף אחד לא ירצה להיות רופא ועל כן לא שייך כאן צדק מתגמל.
ג. צדק חלוקתי – לאחר ההסבר על ההתנגשות בין צדק מתגמל לבין צדק מתקן, אפשר להכניס את הצדק החלוקתי, שלמעשה מגיע בדיוק "מעליהם", כלומר ישנו הצדק החלוקתי אשר בא ונותן "סקירה מלמעלה" על המקרה ורוצה לבדוק מה עדיף מבניהם מההיבט של החברה כולה. צדק חלוקתי יבדוק מה עדיף במקרה הזה כשהתוצאה החברתית עדיפה וחשובה יותר מהמזיק והניזוק הבודדים.
למשל, עניין השפעה על ביטוח – אם ביטוח ישלם הרבה נזקים באותה שנה הוא יעלה את הפרמיה לכלל הלקוחות.
מטרות חברתיות נוספות בע"א 1152/04 פלוני נ' מגדל חברה לביטוח
אדם נפגע בתאונת דרכים ומגיש תביעה כנגד חברת הביטוח. אחד הנזקים שהוא טוען לגביו, מדבר על כך, שהוא איבד את יכולתו למצוא בת זוג ולכן הוא דורש פיצוי בגין "אובדן שירותים חברתיים", שזהו למעשה ניסוח "מכובס", שמאחוריו מסתתרת בקשה לסכום כסף לשירותי מין.
בהמ"ש אומר : אין זה ראוי שבהמ"ש יעניק פיצוי מהסוג אותו מבקש התובע. יתרה מכך אומר בהמ"ש, גם לא הוכח כי התובע זקוק לכך.
אם התובע היה מבקש שיפוי לנזק ממוני, כשאר הנימוק היה לצורכי רפואה, פסיכולוגיה וכו' הייתי מקבל זאת ומבין, אולם כאן המבקש מחריג עצמו מהכלל וטוען אני מייעד את אותו סכום פיצוי למטרה מסוימת והיא שרותי מין, על כן לי מגיע יותר מאחרים, שאינם דורשים מרכיב כזה וזקוקים לו. בהמ"ש ממשיך ומסביר כי זה איננו עניין מוסרי להשתמש בנשים, שאינן עושות זאת, קרוב לוודאי מרצון, ועל כן הוא לא יאפשר זאת.
אם כן, כל העניין כאן הוא הסתכלות מההיבט החברתי – בהמ"ש מסתכל על העניין מבחינה חברתית ואומר, כי אין זה ראוי ומציאותי שבהמ"ש ייתן פס"ד וכסף לשימוש בדרך שאינה מוסרית.
ברע"א 1272/05 כרמי נ' פלוני
מדובר בחולה נפש, שתקף ילד בן 8 והועמד לדין פלילי, אולם זוכה מחמת אי שפיות. לאחר מכן, הוריו של הילד מגישים בשמו תביעה נזיקית בהליך אזרחי כשההגנה ממשיכה באותו קו של אי שפיות שהצליח בדיני העונשין. בהמ"ש צריך כעת להכריע, האם גם בהליך האזרחי בדיני הנזיקין, יש לקבל את טענת האי שפיות (בדיני עונשין ישנו סעיף כתוב בחוק בגין "אי שפיות" אולם בדיני נזיקין אין).
השופט רובינשטיין – טוען תחילה, כי ייתכן וראוי לדון בשאלה, האם חולה הנפש הזה, יכול היה לגבש כוונה למעשיו, האם יש לו את המסוגלות לגבש כוונות במעשיו? התשובה שלו היא שאין זה הרמה הדרושה כאן ולכן הוא בא ושואל האם אותו חולה נפש יכול היה להימנע מן המעשה? כלומר, האם יש להטיל עליו אחריות במעשיו, כאשר נגרם נזק? השופט טוען לבסוף, כי זה שנגרם נזק לצד השני אין זה מספיק כדי להטיל עליו את האחריות. מוסיף השופט רובינשטיין ואומר, כי יש שיטענו, שראוי יהיה להטיל עליו אחריות ולו על מנת להטיל עליו פיקוח, ולכך עונה השופט רובינשטיין – זה לא רלוונטי, מאחר וזו התפרצות ראשונה שלו ולא היו כל סימנים שהעידו על זה לפני כן.
עוד עניין שדן בו השופט רובינשטיין הוא, האם ראוי להטיל אחריות נזיקית, על מנת למנוע מצבים בהם אנשים, שעברו עבירות כאלה, יתחזו לחולי נפש, כדי להשתמט מאחריות ומהדין? עונה השופט כי אין זה ראוי, מאחר וכיום הרפואה כ"כ מתקדמת והפסיכיאטרים יידעו מיד להבחין במתחזים למיניהם.
הכרעתו – השופט רובינשטיין מכריע כי אין להטיל אחריות נזיקית במקרה הזה ודוחה את התביעה.
לעומת גישתו של השופט רובינשטיין, ישנה הגישה של השופטת ארבל שאומרת; אני מסכימה שלא ניתן להרתיע את חולה הנפש וגם אם נטיל עליו תשלום זה לא ירתיע אותו וכמו כן אני מסכימה כי אין אפשרות כאן לפיזור הנזק, מאחר ואין ביטוח על מחלות נפש ומפני חולי נפש, אולם יחד עם זאת ישנו דבר אחד בסיסי ומרכזי בדיני הנזיקין והוא השבת המצב לקדמותו ולמעשה הוא המטרה הכי מרכזית של דיני הנזיקין עד כדי כך שחשיבותו מחייבת להטיל אחריות על חולה הנפש הפוגע.
השופטת נאור מצטרפת דווקא לדעתו של השופט רובינשטיין ומכריעהאת הכף, כך שלמעשה חולה הנפש אינו מחויב גם בדיני הנזיקין והתביעה נדחית.
היחס בין דיני הנזיקין לבין ענפי משפט נוספים
