עובדות

בשנת 1973 קיבל המשיב מאת הרשויות המוסמכות רישיון להפעלת מונית. תמורת קבלת זכות זו לא שילם המשיב דבר. בשנת 1987 מכר המשיב את זכותו לאחר תמורת 000, 30ש"ח. פקיד השומה ביקש לשום את המשיב על רווח ההון אשר נצמח לו ממכירת הזכות. חישוב רווח ההון נעשה על בסיס הקביעה כי המחיר המקורי של הזכות הינו אפס, ולפיכך כל סכום המכירה מהווה רווח הון החייב במס. ערעורו של המשיב למחוזי התקבל. ביהמ"ש קבע כי המחיר המקורי של הרישיון לצורך חישוב מס רווח ההון הוא שווי השוק של הזכות בעת נתינתה ע"י הרשות. מכאן הערעור, שנסב על השאלה אם מתן רישיון להפעלת מונית יכול להיחשב כמתן מתנה, הכפוף לפסקה 3 של הגדרת "מחיר מקורי" בס' 88 לפקודת מס הכנסה, או שמא חלה פסקה 6 להגדרה.

הכרעה

(השופט אור)- כשכוללת הוראה בחוק מס מונח או מושג אשר מצאו את ביטוים ומובנם במשפט הפרטי, יינתן להם, באין כוונה אחרת משתמעת ע"פ תכליתה של ההוראה בחוק המס, פירוש העולה בקנה אחד עם מובנם במשפט הפרטי. למונח "מתנה" בהקשר של דיני מיסוי רווחי הון אין משמעות מיוחדת השונה ממשמעותו ע"פ הדין הכללי. תנאי הקניית הנכס שלא בתמורה, כפי שנדרש בחוק המתנה, מתקיים במקרה דנן. הסכמת 2 הצדדים הנדרשת להקניית המתנה איננה מתקיימת במקרה דנן, מאחר ונתינת רישיון ע"י המדינה לא נתון לרצון, אלא מתקיים בהתמלא תנאים מסוימים מצד מבקש הרישיון. כמו כן, אין כאן העברת זכות כלשהי מנותן המתנה (המדינה) אל מקבל המתנה (בעל רישיון המונית). מכאן שלא מדובר במתנה, וכי פסקה 3 הדנה במתנה לא חלה כאן. פסקה 6 תחול ומכיוון שבעל רישיון המונית לא הוציא סכום כלשהו, מחיר המקור יהיה 0.